<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מו"ק</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ג' בכתובות הרי שהיתה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין המת לחדר והחתן והכלה לחופה ובועל בעילת מ' ופורש ונוהג ז' ימי משתה, פי' לאחר שקברו המת, ואח"כ נוהג ז"י אבלות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום שלא תתגנה על בעלה. ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה דליכא אינש דטרח להו, אבל מת אמו של חתן ואביה של כלה או שאר קרובים שצריכים להתאבל עליהם, כיון דאיכא מאן דמכין פעם אחרת לא, אלא קובר מיד ונוהג תחלה אבלות, ול"ש דאקילו גבי אביה ואמה אלא שכבר נתנו מים על הבשר, אבל לא נתנו מזדבן ואין כאן הפסד, והיינו בעיר בינונית, דבכרך אפי' נתן מים מזדבן ובכפר אפי' ל"נ מים לא מזדבן, ואע"ג דליכא אבלות בז' ימי המשתה דברים שבצנעא נוהג כברגל, ומכ"ש אם מת לו מת בתוך ז' ימי המשתה שמשלימם ואח"כ נוהג אבלות. וכ' ב' הלכות היכא דליכא פסידא מכניס לחופה ובועל בעילת מצוה קודם שיקבר ונוהג ז"י אבל ואח"כ ז' ימי המשתה, ול"נ כלל, דכי היכא דדחינן זיה"מ דחינן נמי בעילת מצוה.
